בשנת 1995 עת שהיתי ברומא, בלימודי אומנות, רכבתי על אופנועי חזרה מהעבודה בשדה התעופה, רכב ניסה לעקוף אותי על השוליים באוטוסטרדה, פגע בי והעיף אותי לעבר רכב אחר ובעודי באוויר פגע בי אוטובוס וקטע לי את רגל שמאל במקום. לא טרחתי לאבד את ההכרה, גררתי את עצמי אל מעבר לגדר ההפרדה כדי לא להדרס על ידי רכבים נוספים, עובר אורח עשה לי חוסם עורקים בעזרת עניבה והציל את חיי. הטיפול באיטליה היה רשלני והוטסתי חזרה לישראל לבית החולים תל השומר שם הצילו את חיי בפעם השנייה.
בתחושה שלי השתקמתי ביום שחלמתי על עצמי בלילה כקטוע ולא עם שתי רגליים, בעצם שזה קרה, התדמית העצמית השתנתה ונהייתי שוב אדם שלם.
האופניים היו אחד מאותם אתגרים, אך הפכו גם לדרך חיים. זו העבודה שלי, התחביב והתשוקה שלי, הייתי אומר שהאופניים הם גם סוג של חיבור מהותי אל הילד שבי ואל 'האני הישן' שלפני הפציעה.
אני לא חש בנוח עם האמירה "שאני נותן השראה" ולפעמים זה יכול להיות קצת מעצבן ומביך. אני עוסק בספורט בשבילי ולא בשביל לעורר השראה, אבל בכל זאת זה סוג של טפיחה על האגו ולפעמים נחמד לקבל כמחמאה, במיוחד אם עבר עליי יום קשה.
