עזי בן שאול בן 45, קטוע רגל מתחת לברך . נשוי לענת, אבא לעמליה ועפרי, בנות 10 ו-12, מתגוררים בראש העין.
בזמן נסיעה חברו הנהג איבד שליטה על הרכב והם נכנסו בעץ וסטו מהדרך.
עוזי קיבל את המכה החזקה מהצד השני של הנהג.
כשהגיע לבית החולים הוא יודע שהרגל נתפסה בברזל ברכב או שכבר הייתה קטועה.
הדבר הראשון ששאל את הרופא שליווה אותו לחדר הניתוח הוא האם הולך להוריד לי את הרגל.
והרופא ענה "צר לי לומר לך שאין לי כל כך מה להוריד".
עוזי נשבר כשחשב שנגמר עבורו הכדורגל שכלכך אהב.
לפיזיותרפיסטית שלו אמר שהוא חייב בכל דרך לחזור לשחק והוא לא מוותר על זה.
לאחר כשבועיים בבית החולים, שוחרר הביתה, אך במהרה התחילו כאבים באזור הכף רגל והתפתח נמק. הרופאים נאלצו לקטוע לו את הרגל עד מתחת לברך.
כשהחברים באו לראות אותו אחרי הפציעה היה להם קשה להסתכל עליו ולא ידעו כיצד להגיב.
אך עוזי תמיד אמר להם שהכל בסדר ושהוא אותו בן אדם, אותו עזי, רק בלי חצי רגל.
כששם את הפרוטזה הדבר הראשון שעשה זה להרים את הילדה שלו על הכתפיים, ולהרגיש את המצב חוזר לקדמותו.
לפני הפציעה היה יותר פעיל והרשה לעצמו לעשות יותר דברים, להיכנס לים, לעשות ריצה עם הבנות, מה שהיום אינו לא יכול לעשות ללא פרוטזה מתאימה ואימון.
לאחר זמן מה התחלתי לעסוק בספורט של קטועים והצטרפתי לקבוצת הכדורגל של הקטועים. היו פעמים ששיחק כדורגל בקבוצה רגילה ורק לאחר כמה משחקים היו שמים לב שהוא עם רגל תותבת.
עוזי מאמין שצריך לדעת להפיק את המירב מכל מצב. זה מצב נתון ולא ניתן לחזור אחורה או לשנות את המצב.
על פי הקלישאה, מלימון תעשה לימונדה. אתה לא יכול לעשות פה לימונדה אבל לפחות אל תשאיר את הלימון חמוץ.