נועה סויסה, בת 16 מחולון, קטועת רגל שמאל מעל הברך. תלמידת כיתה י"א במגמת מוסיקה – שרה ומנגנת על גיטרה קלאסית וחשמלית.
כשהייתה בת 8 יצאה מבית הספר וחיכתה ליד השער שיבואו לאסוף אותה.
אישה מבוגרת ישבה ברכב מול השער ובמקום לשים הילוך רוורס שמה דרייב ולחצה על הגז. הרכב נסע במהירות, עלה על המדרכה ופגע בנועה בעוצמה רבה כך שהרגל נקטעה במקום.
הקטיעה הייתה מתחת לברך אך לאחר שבועיים, בעקבות זיהום והחשש לחייה הוכנסה לניתוח נוסף שבו הרופאים נאלצו לקטוע את רגלה מעל הברך.
נועה הייתה מאושפזת באיכילוב כמעט חודשיים אך כמעט ולא זוכרת כלום מאותה התקופה בעיקר בגלל משככי הכאבים החזקים שלקחה.
למרות הסביבה התומכת, נועה הרגישה שלא משנה כמה היא תנסה להסביר את שעובר עליה היא לא תצליח להעביר את התחושות והמחשבות עד הסוף.
במכון בארצות הברית כשעשו לי את הפרוטזה הראשונה, שמעתי על "הצעד הבא" זה היה רגע משמעותי, הרגשתי ביטחון ומאוד התרגשתי . לאחר מכן היה את כנס הראשון שבו נפגשה עם חברי הקהילה ומיד הרגישה בבית.
מיד אחרי הכנס נועה החלה לרכוב בקבוצת הרכיבה של העמותה . כאשר לא חשבה שזה אפשרי עבורה לרכב על אופניים.
עוד דבר שלא חשבה שתצליח לעשות אף פעם היה לרוץ, זה היה בגדר חלום.
"כשהיינו בארצות הברית קיבלתי גם פרוטזת ריצה. בפעם הראשונה שרצתי בכיתי תוך כדי הריצה, זה היה רגע שלא אשכח אותו. לא כל הילדים מקבלים פרוטזת ריצה וזה לא מובן לי כי ילדים צריכים לרוץ".
"באחד המפגשים של ה"צעד הבא" שאלו אותי אם חלמתי על עצמי עם פרוטזה או רק עם רגל אחת ועניתי שבאמת אף פעם זה לא קרה, תמיד חלמתי על עצמי עם שתי רגליים. באותו הלילה בפעם הראשונה חלמתי על עצמי עם פרוטזה. זהו, רשמית אני כבר לא זוכרת את עצמי עם שתי רגליים".
