אפרת סיטבון, קטועת יד ימין מתחת למרפק. נושקת ל-50, נשואה פלוס שלושה ילדים, מתגוררים בנס ציונה. עובדת במכבי שירותי בריאות כרכזת בקרה של בית חולים אסף הרופא. אוהבת לטרוף את העולם ואת החיים.
אפרת לא מרגישה קטועה משום שנולדה עם זה. מאז שזוכרת את עצמה היא חיה עם זה בשלום.
ההריון היה כרגיל, אמא שלה הייתה מופתעת כלכך שחשבה אפילו האם לקחת אותה הביתה.
בזמנו אמא שלה הייתה עולה חדשה ממרוקו, וזאת הייתה עבורה טראומה קשה מאוד.
הטראומה מתבטאת בזה שלקח לה 6 שנים על מנת להיכנס להיריון נוסף.
בגיל 8 חודשים כבר עשו לה פרוטזה, כדי שמבחינת נראות תיראה כמו כולם וגם מבחינה תפקודית שזה יעזור יותר.
אפרת טוענת שלמזלה, לא עזרו לה ולא קיבלה יחס מועדף. אבל אם אני רואה מישהו שמתקשה היא מיד ניגשת לעזור לו.
בגיל 13 החליטה לסיים את הרומן עם התותבת. היא הרגישה שהיא לא מועילה לה ושאין לה נחיצות בה יותר.
היא הגיעה להחלטה שזה הזמן להיות שלמה עם עצמה.
לתיכון כבר הגיעה בלי הפרוטזה, הרושם הראשוני היה קיים אך מי שרצה שאל וניגש אליה.
"זאת אני, מביאה את כל החבילה שלי, כל אפרת, בלי להסתתר מאחורי הפרוטזה."
בעשר שנים האחרונות רוקדת ריקודי עם , היא מספרת שלגשת לריקודי עם בגיל 40 זה לא קל.
לא היה לה ביטחון לגשת לשם, לא ידעה איך ירקדו לידה או איך יחזיקו לה את היד.
אפרת לא רוקדת זוגות בגלל שנשואה, לכן החליטה שרוקדת רק מעגלים ולא תמיד חייב להחזיק ידיים.
היא מקבלת שם אהבה, ביטחון, פירגון שהוסיף לה לאישיות שלה.
אפרת אוהבת אתגרים, היא עושה את שביל ישראל עם קבוצה, ותמיד מוצאת את הדרך לעשות את האתגר שיעמוד מולה.
